היקום הוא עתיק, ובו
אנרגיות וזרמים בעלי עוצמה שלא תתואר. כך הם הדברים מאז תחילת הזמן.
והגיע היום, ובו הכוחות
הקוסמיים הצטברו, ונאספו יחד. הם התגבשו לכדי כוח אחד, עצום ואדיר, כוח אלוהות
מוחלטת. ורצה הגורל, והדבר קרה לילה אחד, במיטתה של עידן.
לשניה בודדת הבזיק החדר
כולו בשלל אורות, והחלל עצמו נמלא אנרגיה מפצפצת בכוחן של מליארדי שמשות. עידן
התהפכה במיטתה, מחייכת בשנתה, כלל אינה מודעת לכוח האלוהי שבתוכה.
למחרת בבוקר התעוררה עידן ליום
חדש. היא קמה ממטתה, ערומה, והתמתחה בפיהוק גדול. גופה היה ארוך ומעוצב, רגליה
החלקות התמתחו לאורך רב. בטנה השרירית והמעוצבת התנשאה מעל שפתיי כוס עדינות,
מעוטרות בשיער בלונדיני דק. שדיה הכבדים התמתחו מגופה כמו ניסו להשתחרר ולרחף אל
האוויר. ידיה העדינות נמתחו לצדדים, האצבעות הדקות נעות בחינניות. פניה הקרינו
יופי בלתי נתפס, מעוטרות ברעמת שיער זהוב גולש.
עידן נעשתה לאלה בעלת כוח
אנסופי. אך היא כלל אינה ידעה זאת.
היצור האלוהי נגשה אל
השולחן בצעדים חינניים. על הכיסא שלידו נתלו בגדיה. עידן התכופפה אל הבגדים, ישבנה
הענוג מורם אל על, לעבר החלון הפתוח אל הרחוב.
ואז נשמע קול עדין. עידן
שחררה במקרה נאד קטן.
כמות האנרגיה שהשתחררה
בפעולה הזעירה הזאת הייתה קטסטרופלית. היא התפוצצה אל מחוץ לחלון, והפכה בחלקיקי
שניה לשואה אפוקליפטית. הבניינים התפוצצו לאלפי רסיסים, האדמה נקרעה מיסודותיה,
האוויר עצמו בער, למרחק של מאות ואלפי קילומטרים. השואה התפשטה במהירות אדירה, נעה
הלאה על פני האדמה לכל עבר. גל של הרס עבר על פני העולם, ובתוך מספר רגעים השתנו
פני כדור הארץ כולו לבלי היכר.
מליארדים מתו, התרבות
האנושית נפלה, ובניין אחד לא נשאר על תלו. כך, בנאד בודד, הגיעה לקיצה ההיסטוריה.
עידן, שכלל לא שמה לב לדבר,
גופה הענוג עדיין מכופף מעל הכסא, חייכה עדונות ואמרה "אופס…"
זהו עידן חדש. התרבות
הגדולה נפלה, ואנחנו נאבקים לשרוד בעולם אכזרי וקשה.
זהו עולם חדש, שבו אפילו חוקי
הפיסיקה עצמם השתנו, ואי אפשר לסמוך עליהם כמו בעבר. ישנם אלה שחוקרים את המדע
החדש, וישנם אלה שקוראים לו "קסם" ונרתעים ממנו. אך הכוחות המוזרים הם עובדה
קיימת, ובכל מקום ניתן לראות את השלכותיהם ויציריהם.
ישנם אנשים חדשים, אנשים
ששמו להם למטרה להחזיר את הציווליזציה לקדמותה, לאחד מחדש את שרדי האנושות
המפוזרים - להביא תקווה לעולם. אלו הם הגיבורים של העידן הפוסט-אפוקליפטי,
וסיפורנו מתמקד בקבוצה קטנה של שלושה מאותם אנשים מיוחדים. קבוצה שנבחרה על ידי
הגורל עצמו לעצב את ההיסטוריה בדמותם…
שלושה נעו במעמקי היער:
גבר, בוקרת, ומדענית.
הגבר היה דוגמא למופת למודל
הגברי, גבוה ושרירי במידה יוצאת דופן, וחזק בהתאם. הוא היה לבוש מכנסי ג'ינס
קרועים בלבד, חזהו הרחב וידיו המשורגות בשרירים חשופים. הוא השתמש בידיו הגדולות
לקריעת הענפים שהפריעו בדרכו.
מאחוריו התקדמה הבוקרת.
נעולה בסנדלי בד מלוכלכות, למותניה בגד-ים דק שמכסה בקושי על איבריה הצנועים. הבד
הכחול עטף את גופה בפס דק מסביב למותניים, אינו מגיע אל בטנה החשופה, כל רוחבו שני
סנטימטרים. על פלג גופה העליון לבשה רק וסט עתיק וחסר שרוולים, שנקשר בעזרת חוט בד
רפוי בלבד, מתחתיו נגלה מחשוף גדול לכל אורכו. על ראשה היה כובע בוקרים רחב, שיערה
השחור והארוך מתפרע ברוח מתחתיו.
אחרונה בקבוצה הייתה
המדענית. בחורה נמוכה וצעירה להפתיע, שיערה ארוך ובלונדיני, מפוזר על פני החלוק
אותו לבשה. על אפה זוג משקפיים בהירים. החלוק הירוק המוכתם, הבגד היחיד שלבשה, היה
בעל שרוולים ארוכים, והוא כיסה את גופה עד לברכיה. היו בו כיסים רבים מספור, ובהם
החזיקה המדענית בשיקויים שונים, וחומרים אלכימיים מוזרים.
הקבוצה נעה כבר ימים רבים,
וקילומטרים רבים עוד לפניהם. מטרתם אחת: לברר מה גרם לבואו של יום הדין, אותו ארוע
עתיק ומסתורי שהביא לסוף העידן הקודם, ולתקן את הנזק שגרם.
ברדת הלילה הם עצרו למנוחה.
"היער מפחיד אותי בחושך."
התלוננה המדענית. היא הביטה סביבה בדאגה, וישרה את משקפיה על אפה, כמו לוודא שתוכל
לזהות את האויב חסר השם.
הגבר צחקק. הוא ישב בקרבת
האש, חזהו הרחב משקף את הלהבות המרצדות. "אין כאן דבר." אמר בקול בטוח.
"זהו היער הארוך, וישובים רבים פזורים סביבו. היער כולו חקור היטב, ואין בו
אף יצור שלא אוכל להתמודד איתו."
הבוקרת חייכה. היא נשענה על
בול עץ שכוב, רגליה משתרעות לאורכו, ראשה שעון על ידה. גופה הענוג כמו רעד בצללים
המשתנים של הלהבות. "אכן כך." אמרה בקול שקט. "אין לך סיבה להבהל,
חמודה."
"משהו אומר לי שהלילה
לא יעבור בשלום." מלמלה המדענית, מכנסת את רגליה לעצמה.
הגבר צחקק בשנית.
"ילדה, יש לך עוד ללמוד על השליטה בפחדיך. לא כל רגש הוא סימן לנבואה."
המדענית משכה בכתפיה, וסדרה
את משקפיה על אפה פעם נוספת.
הם נשארו בוהים באש למשך
מספר דקות, ובסופן נשכבו לישון.
"שמח שהצטרפתם
אלי!" הכריז קול צווחני.
הגבר, המדענית והבוקרת פקחו
את עיניהם לאיתם. בתוך שני רגעים הם הבינו שהם קשורים בידיהם ורגליהם בשרשראות
ברזל לקיר שלגבם.
הבוקרת הביטה סביבה
במהירות. הם היו בתוך חדר תת-קרקעי, מואר על ידי שני פנסים שהקרינו אור ירוק רך.
שני שולחנות עץ גדולים היו עמוסים בציוד רוקחות ואלכימיה, נוזלים בצבעים מוזרים
מבעבעים דרך צינורות זכוכית שנעו בצורות מסובכות. במרכז החדר, מולם, עמד איש קטן
בחלוק מוכתם, שיערו השחור מפוזר ועיניו מתרוצצות.
"אני לא רוצה להגיד
אמרתי לכם…" מלמלה
המדענית בפה עקום.
"מי אתה?" דרש
הגבר לדעת בקול רועם. "לאיפה הבאת אותנו?"
"אקספוזיציה!"
צווח האיש הנמוך, משועשע. "מצויין, מצויין. אין בעיה, אני אשתף פעולה. שום
דבר לא יכול להשתבש עם שרשראות ברזל, הא?"
כמו לפי סימן, ניסו שלושת
הגיבורים להשתחרר מהשרשראות, אבל הצליחו רק לגרום להן לצלצל.
האיש הקטן צחקק בצווחנות.
"אין טעם, אין
טעם." אמר, ופנה לעבר השולחן הקרוב. הוא החל להתעסק עם הנוזלים, לבחוש
ולהוסיף חומרים. "שמי הוא דאסקאל," הוא אמר, תוך כדי עיסוקיו. "אני
מדען, גאון! בעקבות… חילוקי
דיעות מסויימים נאלצתי לברוח אל היער הארוך. יש לכם את הכבוד להיות האורחים
הראשונים במעבדה שלי."
"אני אוותר."
אמרה הבוקרת בגועל.
המדענית הביטה סביבה בעיון,
מסוקרנת למראה העיסוק המדעי הרב שבברור מתרחש סביבה.
"מה אנחנו עושים
פה?" שאל הגבר בכעס.
"חשבתי שזה
ברור." אמר דאסקאל בתמיהה.
"אנחנו שפני
ניסויים." לחשה המדענית.
"נכון מאוד."
חייך דאסקאל, עיניו מקבלות מראה מטורף. "אני חושב שהגעתי להישגים מרשימים
מאוד, אבל אין לי על מי לבחון אותם." הוא רטן. "אני באמת שמח שיצא לכם
לעבור בסביבה."
"אין סיכוי בעולם שאני
נותנת לך להתקרב אלי." הזהירה הבוקרת בקול מאיים.
"לצערכם אין לכם
ברירה." אמר דאסקאל. הוא הרים מכשיר קטן מהשולחן, וניגש אל הגבר. הגבר החל
להאבק בשרשראות, אבל אפילו כוחו הרב לא היה יכול להתמודד עם הברזל.
"זהו
הייפו-ספריי." אמר דאסקאל, מצמיד את המכשיר לידו של הגבר, ולוחץ במהירות.
"בניגוד למזרק, הרבה יותר קשה לברוח ממנו."
"מה הזרקת לי?!"
צעק הגבר. קולו רעם בחדר הקטן, וכלי הזכוכית נרעדו.
"במהרה תדע." אמר
דאסקאל. הוא חזר אל השולחן, ולקח שני הייפו נוספים.
"לא, לא!" צעקה
הבוקרת, נאבקת בשרשראות ללא תועלת. דאסקאל הגיע אליה והזריק לה ולמדענית הכנועה מהחומרים
המסתוריים.
"מה המטרה של הניסוי?"
שאלה המדענית בדאגה.
"זה רק סופו של תהליך
ארוך שבו עסקתי עם… שותפיי… שיאפשר לשחרר את הכוח הפנימי
החבוי באדם." אמר דאסקאל, כולו מלא אושר. "הזרקתי לכם חומרים שיאפשרו
לכם להשתמש בכוחות שכלל לא ידעתם שיש לכם! אתם תהיו החיילים המוטנטים שלי! ואז
אשלח אתכם כנגד כל אנשי ג'תרו, שהעזו להתנגד לי! אהאהאהא!"
"הוא מטורף
לגמרי!" צעקה הבוקרת.
'אבל האם הוא הצליח?' שאלה
את עצמה המדענית. היא החלה להרגיש בתוכה הרגשה מוזרה.
הגבר צעק בזעם. לנגד עיניהן
המשתאות של הנשים, החל הג'ינס שלו להפתח, מכוח לחץ פנימי עצום. לפתע התפוצץ הבד,
ולעולם נגלו זוג איברי מין ענקיים. שני הזינים הזדקפו עוד ועוד, מתעצמים וגדלים,
מתארכים בצורה מדהימה. מתחתם נגלה שק אשכים ענקי, שבתוכו שמונה אשכים גדולים.
לפתע החלה הבוקרת לצעוק גם
היא. כל גופה השתנה מבפנים, והתחושה הייתה מדהימה. היא הרגישה את חלל הרחם שלה
מתנפח, מתרחב בתוך גופה. שפתי הכוס שלה עלו עוד ועוד, הכוס מתארך עד שהגיע כמעט
לבטנה. שדיה תפחו, מתרחבים בתוך הווסט.
מדענית הרגישה את גופה
משתנה, אך לא ידעה כיצד. מלבד הרגשה מוזרה, לא התרחש בה שום שינוי גופני. היא
קיוותה בכל ליבה שמשמעות הדבר איננה הרת אסון.
דאסקאל צחק בטירוף מוחלט,
קופץ מרגל לרגל. "מצויין, מצויין!" הוא צווח.
"זה מדהים." מלמל
הגבר, מביט באיברי מינו. הוא הרגיש חזק מאי פעם, עוצמתי פי שניים מכל גבר שאי פעם
פגש.
הבוקרת חייכה. "תודה
לך דאסקי, חמודי," היא נאנחה בטון עדין, "אני מרגישה כל כך טוב…"
חיוכו של דאסקאל התרחב עוד
יותר. הוא נע לעברה של הבוקרת בצעדים איטיים. "מרגישה.. חזקה? אימתנית?"
"אימתנית, כן…" נאנחה הבוקרת. היא
החליקה רגל ארוכה אחת על השניה.
המדען המטורף התקרב עוד
יותר. "ואת רוצה… להודות לי
איכשהו, נכון?"
"ועוד איך."
חייכה אליו הבוקרת.
דאסקאל הגיע עד אליה, פניו
בקו ישיר עם החזה הגדול.
"את רוצה…"
"לבלוע אותך…" לחשה לו הבוקרת באוזנו.
"כן, כן!" התרגש
המדען, ומיד נעשה חשדן. "רגע. לבל-"
לפני שהספיק לזוז, כרכה הבוקרת
את רגליה מסביב לדאסקאל. הוא צווח וניסה לברוח, אבל רגליה היו חזקות ממנו. היא
נתלתה מהקיר רק בעזרת השרשראות שעל ידיה, הרגליים מרימות את המדען המטורף אל
האוויר.
הבוקרת הטתה את ראשה לאחור,
מקשיתה את גבה. הכוס הענקי של נפער, ובעזרת רגליה היא דחפה את דאסקאל הצורח לתוכו.
אחרי שראשו נכנס, החלו שרירי הכוס העוצמתיים לשאוב לקרבם את שאר גופו, יונקים אותו
פנימה. הבטן של הבוקרת התנפחה, מכילה בתוכה את גופו של המדען האומלל. במהירות נעלמו
כפות רגליו אל תוכה, והכוס האימתני נסגר.
בוקרת נאנחה בהנאה, בטנה
עצומה מעל ומעבר להריון מלא, אך היא מקרינה אושר והנאה כמו אחרי ארוחה טובה.
"וואו." אמרה
מדענית. "אני מניחה שהשיקוי שלו עבד."
הזינים של הגבר היו זקופים
מאי פעם. הוא בהה בבטנה הענקית של הבוקרת, ומבטיהם נפגשו.
"סקסי?" שאלה
הבוקרת בקול מתגרה.
כאות תגובה, החלו הזינים
לרעוד בקצב אחיד.
בוקרת צחקה, אבל לפתע נקטע
הצחוק ועיניה נפקחו בפליאה.
הבטן הגדולה החלה להתכווץ.
"מה קורה?" שאלה
המדענית בהפתעה.
"אני… לא בטוחה." מלמלה הבוקרת.
"תסתכלו!" אמר
הגבר, מניד את ראשו אל פלג גופה העליון של הבוקרת.
ככל שירדה הבטן, כך גדלו
שריריה של הבוקרת. זרועותיה החלו לגדול, ופלג גופה העליון התמלא בשרירי חזה
משתרגים.
"איזו הרגשת
עוצמה!" צעקה בוקרת באושר, כל גופה מתוח, מתחזק ומתמלא.
שריריה של הבוקרת המשיכו
לגדול, עד אשר בטנה התכווצה בחזרה לגודלה המקורי. אפילו הבטן הייתה שרירית ובולטת.
הבוקרת שיחררה צעקת רווחה, כל שרירי גופה נרפים שוב. היא ממש רטטה מהתרגשות.
"עיכלת את
דאסקאל!" הבינה המדענית. "הוא הפך לחומר תזונתי, מחזק אותך!"
"עד כמה את
חזקה?" שאל הגבר.
הבוקרת איגרפה את ידיה.
"מאוד חזקה!" היא קראה, פניה מתעוותים להבעת זעם, ובשאגת קרב היא
הניעה את זרועותיה השריריות וקרעה את שרשראות הברזל מהקיר!
הבוקרת פתחה בידיה החשופות
את שרשרת הברזל. היא חייכה לחבריה, וניגשה לחלץ גם אותם. בתנועה עוצמתית אחת היא
קרעה את שרשראותיו של הגבר, פניה מתעוותים במאמץ אדיר.
"את חזקה הרבה יותר
ממני!" התפלא הגבר, אוחז בידיו במקום בו היו כבולות.
"בוודאי." אמרה
הבוקרת, והרימה את ידיה לצדדים, שרירי ידיה מתבלטים בכוח דרך העור. "יש בתוכי
כוח שנובע מאדם שלם."
הבוקרת נגשה אל המדענית,
והכינה את גופה למאמץ הקרב. היא התנשמה מספר פעמים, לוקחת נשימות עמוקות. ואז, בלפיתה
עוצמתית וכוח אדירים, היא עיקמה את השרשרת העבה העשויה ברזל בידיה.
לפתע החלו שריריה של הבוקרת
לקטון. השלושה הביטו בגופה של הבוקרת בפליאה, בזמן שהבליטות השריריות התכווצו
וכמעט שנעלמו.
"מה קרה?" התפלאה
הבוקרת.
"לדעתי," אמרה
המדענית, מסדרת את משקפיה על אפה, "ספיגה של אדם לגופך גורמת דבר ראשון
ל'בוסט' כוח ראשוני, שנמשך רק זמן קצר."
"או." אמרה
הבוקרת, מאוכזבת.
"עם זאת," המשיכה
המדענית, "תסתכלו על הידיים שלך. הן עדיין חזקות משהיו בעבר. ללא ספק נשאר בך
מעט מהכוח, מצטבר בגופך."
בוקרת שבה לחייך.
"כלומר, ככל שאספוג לקרבי יותר אנשים כך אתחזק יותר?"
"בהחלט." אמרה
המדענית.
הבוקרת חייכה בנצחון, ושלחה
מבט גאה אל הגבר.
הגבר חייך אליה בחזרה, אם
כי בליבו חשב מחשבות אחרות. "אנחנו צריכים למצוא את היציאה מהמקום הארור
הזה." אמר הגבר, משנה נושא. הנשים הנהנו.
"רק לפני כן, אני רוצה
לעבור על כמה מהדברים פה." אמרה המדענית. היא החלה לאסוף לתוך כיסי החלוק שלה
מכל הבא ליד: צנצנות, אבקות, וספרי מחקר.
"בשביל מה?" שאלה
הבוקרת בגועל. "הוא היה מטורף."
"אבל גאון, בכל
זאת." אמרה המדענית. "אני משוכנעת שגם לגבר ולי ישנם כוחות חדשים, שנגלה
עם הזמן. האיש אולי היה לא שפוי, אבל המחקר שלו הביא לתוצאות מרשימות. אני רוצה
להמשיך אותו."
הבוקרת משכה בכתפיה. "לי
בוודאי שאין תלונות."
שלושת הגיבורים מצאו במהרה
את היציאה מהמחבוא התת-קרקעי. מקץ מספר שעות הם כבר המשיכו בדרכם, ולאחר מספר ימים
יצאו מהיער הארוך, לפניהם הרפתקאה חדשה…