ההתערבות המוגזמת של גילי ורות

החל משנת 2020 לא היו עוד אתגרים. כל הבעיות העולמיות נפתרו, ולא היה עוד שום דבר שימנע מהאוכלוסיה להינות מחיים שקטים כרצונם. ללא כל אתגר בחייהם, נעשו העשירים מאוד משועממים. וכשאתה מאוד משועמם, אתה מוכן לעשות את הדברים המוזרים ביותר, רק על מנת להפיג את השעמום…

גילי הייתה תיכוניסטית בת שבע-עשרה. וכמו כל בנות השבע-עשרה, גם גילי נאלצה לעבור עם אימה, רות, את "ערב ההתסכלות מחדש באלבומים ישנים".

"איזה יופי נראית בגיל שנה." אמרה רות בנחת, מצביעה על תמונה ישנה משנת אלפיים ושלוש.

גילי, שנראתה מאוד יפה גם בשבע-עשרה, הביטה בתמונה אחרת לגמרי. "זה מתקופת ההריון שלך?" שאלה.

"כן, כשהייתי בהריון איתך." אמרה רות.  "כשהייתי בחודש התשיעי הייתי ענקית." אמרה רות.

גילי דפדפה עד שהגיעה לתמונות החודש התשיעי.

"אלוהים!" התמונות היו מדהימות! "איך לא נפלת קדימה?"

"אימא שלך חזקה למדי, את יודעת." אמרה רות, שבאמת הייתה בעלת גוף אתלטי ומרשים. בעידן מתקדם זה היה קל מתמיד לשמור על גזרה, ורות נראתה כאילו הייתה עשר שנים פחות מגילה, ארבעים ושלוש.

גילי הביטה בתמונת ההריון בעניין.

"אני מוכנה להתערב איתך שאני יכולה להיות אפילו יותר גדולה." אמרה גילי.

"את רצינית?"

"לחלוטין."

"בסדר, התערבנו!" הכריזה רות. "מי שתהיה הכי גדולה בתוך שבוע, זוכה. אבל אין לך סיכוי, את צעירה מדי."

"עוד נראה. הבטן הזאת יכולה לדחוס די הרבה!"

"אבל לא מספיק!"

למחרת הכינה רות לארוחת צהריים צלי עוף ענקי ומתובל, עם מגש תפוחי אדמה אפויים ברוטב.

היא ערכה את השולחן והתיישבה לאכול בתיאבון רב.

רות התחילה עם מספר תפוחי אדמה אדמדמים וחזה עוף. מאחר ותאבונה לא הושבע, היא המשיכה עם הרגליים ועוד חצי קערת תפוחי אדמה. היא הרגישה שבטנה עוד רחוקה מלהיות מלאה ולכן חיסלה את כל מה שנשאר, ואפילו חיממה חמש פיתות במיקורגל. היא מלאה אותן במיונז, נקניקים וחמוצים וזללה אותן, אחת אחרי השניה. היא הופתעה מכמה שיכלה להכניס אל תוך בטנה. אחרי צלי שלם, עוד חמש פיתות עמוסות!

"ממש נכנסתי להתערבות הזאת." חשבה לעצמה.

לאחר מכן היא עטה על המקרר וחיסלה את ארגזי הירקות, קדירה של אורז וקערת קציצות מאתמול, וסיימה בשלושה בקבוקי חלב ושני בקבוקי מיץ, אותם גמעה ברציפות, אחד אחרי השני.

רות נאנחה בהנאה ונשענה על דלת המקרר, גולשת לאיטה לרצפה. ביטנה בלטה בכוח דרך חולצתה, והיא תפחה עליה בהנאה.

בינתיים...

גילי הלכה לכיוון הקניון, תיק בית הספר על כתפה. היא נכנסה לבורגר קינג ונעמדה בתור עד שהגיע תורה.

"חמש ארוחות מוגדלות, בבקשה." ביקשה מהעובדת בנימוס.

העובדת הרימה מבט, אבל לא ראתה אף אדם נוסף ליד גילי.

"חמש אמרת?" שאלה בספק.

"חמש." הנהנה גילי בחיוך.

לאחר שקיבלה את ההזמנה, לקחה גילי את המגש העמוס לאחד השולחנות הריקים. היא התרשמה ממשקלו הכבד של המגש.  "וואו, לחשוב שכל זה יהיה בתוכי עוד מעט!" היא עומדת להוסיף למשקלה כמה קילוגרמים של מזון, בדחיסה אחת! המחשבה רק הגבירה את תאבונה והיא כמעט הזילה ריר.

גילי התיישבה ושפכה את כל הצ'יפס לערימה ענקית אחת, שעליה פיזרה את כל הרטבים. התיכוניסטים בשולחנות ליד שלחו מבטים לבת השבעה-עשרה המהממת הזאת, אבל ההערכה הפכה לפליאה למראה הר הצ'יפס שמולה.

גילי החלה לזלול. צ'יפס אחר צ'יפס צלל במורד גרונה, ודי מהר היא נכנסה לקצב קבוע של צ'יפס כל שתי שניות. היא אכלה ואכלה, לועסת בקול, מדי פעם לוקחת שלוק מכוס הליטר קולה שלידה.

לאחר מספר דקות חיסלה את הצ'יפס, והיא נאלצה לעצור לנוח. הר הצ'יפס כולו היה עכשיו בתוכה, וזה היה כבד יותר ממה שחשבה. גילי פקפקה ביכולתה לאכול אפילו עוד פירור, אבל אז נזכרה בהתערבות.

"אימא תמיד אומרת לגמור את הכל." היא חשבה בחיוך, מביטה בחמשת ההמבורגרים שעוד שכבו על המגש, עטופים עדיין. היא שלחה את ידה הדקה אל הראשון...

גילי גמרה אותו תוך מספר ביסים גדולים, פשוט ללעוס ולבלוע מיד, בלי לחשוב על כך שהיא מפוצצת כבר. באותו קצב הרסני היא מיד עברה לשני, ואז לשלישי, לרביעי ולחמישי, מתענגת על הטעם עם כל ביס וביס. לבסוף, עדיין ברצף זלילה חסר פשרות, היא שתתה את ארבע כוסות הליטר קולה שנשארו, מוצצת כל טיפה עם הקשית בקול רעשני.

גילי נשענה לאחור בכסאה, ותפחה על הבטן. היא לבשה חולצת בטן צמודה, שעכשיו נדבקה לגבעה שהתפתחה מעל מותניה.

הבחורים בשולחן שליד הביטו בה בתדהמה. גילי רק חייכה אליהם בשובבות, והתרוממה, מועדת מעט בגלל המשקל החדש והלא צפוי. היא זרקה את הזבל לפח הקרוב ויצא מהקניון בעליזות, בטנה הגדולה והבולטת מושכת מבטים שואלים מהעוברים ושבים.

לאחר מכן היא התנהלה בכבדות למזללה הקרובה והזמינה שלוש לאפות עמוסות שוארמה.

היא זללה אותן תוך כדי הליכה הביתה. המשקל של התיק התאזן עם המשקל הגדל של בטנה הגדולה, כדור עגול ויפהפה, חשוף לאוויר בחולצת הבטן שלה, שרק הדגישה את הבדל הגדלים בין זוג שדיה

הגדולים לבטנה.

לפתע תפס את מבטה משהו בחלון תצוגה לידה.

"הממ.." חשבה גילי בעודה לועסת בפה מלא שוארמה. "שיקוי גדילה..."

כשחזרה גילי הביתה הביטה רות בבטנה הגדולה בתדהמה.

"יפה מאוד, גילי." אמרה רות בהערכה.

"גם את התעגלת לא מעט, אימא." אמרה גילי, בוחנת את הבליטה שבחולצתה של אימה. "טוב, לי יש שיעורים לעשות." אמרה גילי ומיהרה לחדרה מבלי להוסיף.

היא סגרה אחריה את הדלת ושלפה את הבקבוק הירוק הקטן. בזריזות הסירה גילי את פקק השעם ושתתה מעט מהבקבוק, בערך עד מחציתו. הטעם היה מתקתק ועורר בה תאבון מחודש.

לאחר מכן היא סגרה את הבקבוק, הניחה אותו על השולחן ושכחה ממנו.

למחרת בבוקר, בזמן שגילי היתה בבית הספר, מצאה רות את הבקבוק על שולחנה של גילי.

"אהא." אמרה רות לעצמה. "מנסה לרמות, הא?"

היא פתחה את הבקבוק ושתתה את המחצית שנותרה.

בצהריים הזמינה רות שש פיצות מדומינו'ס.

השליח היה מעט מופתע כשראה שאין עוד אף אחד בבית, אבל לא אמר כלום.

רות פתחה בפיצה עם זיתים, גומרת סלייס אחר סלייס במהירות מדהימה. זיתים תמיד עשו אותה רעבה, ואחרי פיצה ענקית שלמה היא עדיין הרגישה כאילו לא אכלה דבר.

היא עברה לפיצה עם פפרוני, וחיסלה גם אותה.

רות כבר הרגישה מעט מלאה מדי, ולכן שטפה את הכל עם קנקן לימונדה שלם, שאותו מזגה אל תוך פיה וגמעה.

את פיצת הפטריות היא אכלה שני סלייסים ביחד כל פעם, אחד על השני.  כשהפיצה נגמרה היא החלה להרגיש מוזר. לא רק הבטן שלה לחצה על בטנה, כל בגדיה הרגישו קטנים.

בדרך חזרה מבית הספר עצרה גילי ליד המאפייה וקנתה שקית עם שלוש קילו עוגיות, ארבעה לחמים ושישה בייגלה גדולים.

"עושה מסיבה?" שאל המוכר.

"לא, אני סתם רעבה." אמרה גילי בחיוך.

המוכר החזיר חיוך, כמובן.

גילי לקחה את השקית הגדולה והחלה לזלול עוגיות. היא נכנסה לסופרמרקט והחלה אוספת מצרכים שונים, לאכול מאוחר יותר. עוברים ושבים הביטו בנערה היפה עם הבטן הגדולה, שואלים את עצמם אם היא בהריון. היא גם ממשיכה לאכול תוך כדי קניות, אז כנראה שכן.

גילי הרגישה מתיחות מוזרה בכל גופה, אבל התעלמה, בוחנת קופסא של שוקולד.

רות חיסלה את הפיצות שנשארו, ונשענה לאחור בכסאה, נאנחת בהנאה.

פתאום היא נפלה עם הכיסא לאחור, אך להפתעתה הרבה לא נפלה! היא התיישבה על אחוריה, אך נשארה באותו גובה. רגליה התארכו להדהים, נמתחות לקצוות המטבח. רגלה הימנית הגדולה פרצה דרך דלת המטבח, ורות נאלצה לקפל את רגלה השמאלית כי מרוב שגדלה המטבח שסביבה החל לסגור עליה. ידה השמאלית הפילה את כל הכלים מהכיור אל ביטנה שמילאה את הרצפה, וידה הימנית דחפה את המקרר בכוח אל הקיר.

רות הביטה בגופה הגדל בתדהמה, ומקווה שבגדיה, שבינתיים גדלו ביחד איתה, לא יקרעו.

גילי שלחה יד למדף הגבוה ביותר, אלא שלפתע הוא לא היה כל כך גבוה. הוא היה בגובה ראשה. ואז הוא היה מתחתיה.

גילי הביטה מעלה בפליאה, וראתה את התקרה מתקרבת אליה במהירות. היא הביטה מטה, אל כרסה העגולה, וראתה כיצד היא מתמתחת לכל כיוון, גדלה יותר כל רגע.

לאחר שניה גילי נאלצה לכרוע על ברכיה, וידיה נשלחו מעל הסטנד אל המעבר השני, שדיה מפילים את המוצרים על המדף הגבוה.

העוברים ושבים הביטו בה בתדהמה, והיא החזירה להם מבטים מופתעים. גופה גדל עוד ועוד, והיא נמתחה מעל יותר ויותר מעברים, בטנה הגדולה דוחפת הצידה מדפים, ובכמה מקרים אנשים. ההרגשה הייתה משונה.

רות הרגישה איך המטבח קטן עליה מכל עבר, כיצד גופה גדל בתוכו ומתחיל ללחוץ על הקירות. לבסוף הפעיל גופה הענקי כל כך הרבה לחץ עד שהגג שמעליה קרס, נופל על בטנה העגולה ומחליק לצדדים. רגליה דחפו את קירות הבית לצדדים, ולבסוף היא פשוט התפוצצה ממנו החוצה.

גילי התנפחה כל כך עד שהסופרמרקט היה קטן עליה מדי. האנשים נדחקו לפינות, צועקים וצווחים מאימת הנערה הענקית, שהיתה חסרת אונים מלעזור להם. לבסוף דחפה גילי בכל כוחה ושברה את קירות הבניין, מזדקפת למלוא גובהה הענקי, שדיה הגדולים ובטנה הרחבה מטילים צל עגול על כל האנשים שמתחתיה.

מרחוק היא זיהתה את אימה, ענקית כמוהה, מביטה בה בפליאה.

"גם את שתית מהשיקוי, אימא?" שאלה גילי בחיוך.

רות הנהנה. "נראה שאני גדלה כשאני אוכלת." היא אמרה בקול מרעים.

"גם אני." אמרה הנערה. "עכשיו נוכל לראות באמת מי גדולה יותר!"

גילי התכופפה, וגרפה בידה את מדף הירקות. היא הניחה את ידה מעל פיה ונתנה לירקות הזעירים לגלוש בין אצבעותיה. לאחר מכן פרצה בכוח למחסני הסופרמרקט, מתעלמת מצעקות האנשים שמתחתיה, והרימה מספר טונות של ירקות. גילי קרעה את אחת מפאותיו של הארגז ושפכה

את תוכנו אל פיה.

אט אט היא הרגישה את עצמה גדלה. רגליה התרחבו בתוך נעליה, והיא גבהה עוד.

גילי השליכה את הארגז והביטה על אימה מלמעלה. "נראה שניצחתי!" קראה אליה.

רות לא עמדה לתת לבתה שלה לנצח אותה בתחרות אכילה. היא הביטה סביבה, וראתה קהל אנשים שהתקבץ ליד רגליה. רות חייכה. הם ישמשו אותה מצויין בתור מזון שיגדיל אותה עוד.

האנשים הבינו מאוחר מדי מה קורה כשהאישה הענקית הסתירה לפתע את כל שדה ראייתם. רות גרפה אותם לתוך ידה והטילה אותם לפיה כלאחר יד. היא התכופפה ותפסה עוד, בינתיים לועסת את האנשים בקול. עצמותיהם ובשרם נתחנו בשיניה, ולאחר מכן נבלעו במורד גרונה. רות הרגישה את עצמה גדלה.

גילי הביטה לצדדה וראתה אוטובוס עובר ברחוב לידה. מאחר והיתה ענקית כל כך, היא הרימה אותו ללא כל קושי וזרקה אותו לפיה, לועסת בהנאה. היה לו מרקם כמו של עוגיה, מתכת ובשר ביחד. היא בלעה וגדלה עוד.

רות תפסה ואכלה כל כך הרבה אנשים עד שהיא הגיעה לגודלה של גילי, ועדיין לא הפסיקה. היא הסתובבה ברחובות השכנים, עוברת מעל בלוקים שלמים בצעד מרעיד אדמה בודד. בכל מקום בו ראתה התכנסות בני אדם היא מיהרה לגרוף אותם בידיה, ולבלוע אותם מיד. האנשים הקטנים החליקו לפעמים מבין אצבעותיה, והתרסקו על בטנה העצומה. בטנה התנפחה והיא החלה להרגיש מלאה.

גילי גם היא החלה להרגיש מלאה, אבל הדבר לא מנע ממנה לדחוס כפי יכולתה. היא עקרה את כל העצים של אחד הגנים בידיה החזקות, אגרה אותם ביחד ואכלה אותם.

רות לא פיגרה מאחוריה והחלה לאכול עצים ומכוניות.

שתי הנשים הענקיות גדלו עוד ועוד, מתחרות ביניהן מי תאכל יותר. הן הסתובבו בעיר, מטילות אימה ומביאות איתן הרס והשמדה. כל מה שמולן נעלם אל תוך בטנן, במטרה אחת בלבד - להיות גדולה יותר מרעותה!

בטניהן התפוצצו כבר אבל הן המשיכו לדחוס בכוח, מתעצמות, מתנפחות.

גילי האדירה התנשאה לגובה של שלוש מאות מטרים והחלה לעקור בתים שלמים ממקומם ולאכלם. רות השיגה אותה והתנשאה לגובה של ארבע-מאות מטרים, גורסת קבוצות של מכוניות בבת אחת.

לאחר מספר דקות נאלצו שתי הנשים גם יחד לעצור ולנוח.

"אני מפוצצת." הודתה גילי, שהיתה עדיין קטנה יותר מאימה.

"גם אני." הודתה רות, מתיישבת ומועכת תחת ישבנה העצום שכונת מגורים שלמה.

גילי זיהתה את האגם שליד עירם והתקדמה אליו באיטיות. היא כרעה לידו והחלה לגמוע לתוכה מים, ומדי פעם גם סירות קטנות, שגלשו על הגלים העצומים שזרמו אל פיה. גילי חייכה אל האנשים הקטנים בזמן שזרמו בחוסר ישע לתוך גרונה.

היא שתתה עד שרוותה, אבל תאבונה חזר.

גילי לקקה את שפתיה בתאבתנות ותפחה על בטנה הענקית. עיניה סקרו את הסביבה עד שגילו מספר עדרי פרות כמה מאות מטרים ממנה, והיא זינקה אליהם ברעב.

בינתיים רות החלה לנמנם, העיכול הקשה מעייף אותה. היא נשכבה על גבה, משמידה שכונה נוספת, ונרדמה.

גילי אכלה, זללה ובלסה, גדלה עוד ועוד, פרות מלוא החופן ולאחר מכן את החווה השכנה, והחווה אחריה. היא גדלה לגודל העצום של קילומטר, רגליה מרעידות את האדמה. אז היא הרגישה מפוצצת באמת ונאלצה לשכב לנוח גם היא. היא השתרעה על פני האדמה, ונרדמה.

רות התעוררה ראשונה, ונדהמה לראות את גילי הענקית שוכבת לא רחוק ממנה. כועסת על עצמה שנרדמה, התנפלה האם על גורדי השחקים בעיר, זוללת אותם בתאבתנות. לאחר מכן עברה לרחובות המשניים, בתי ארבעת הקומות ואזורי התעשיה. היא חיסלה בשיטתיות את העיר כולה, מכניסה

אותה אל בטנה העצומה. הדבר לא לקח זמן רב, מאחר והיא מיהרה לבלוע מבלי ללעוס.

כשסיימה, בקושי נותרו מהעיר אפילו עיי חורבות. ההרס היה מושלם, כל התרבות המקומית כולה מצאה את דרכה אל תוך בטנה של האם הזללנית.

רות התנשאה עכשיו בקלות לגובה של שני קילומטרים, גבוהה פי שתיים מבתה הישנה.

גילי התעוררה, והביטה מעלה מעלה, מעבר לבטנה הענקית של אימה אל פניה המחייכות.

"מי משיגה את מי, קטנה שלי?" שאלה רות.

גילי נעמדה והתפלאה לגלות שהיא מגיעה רק עד מותניה של אימה.

"עוד נראה מי תנצח!" היא קראה למעלה, ומהירה בחזרה לכיוון האגם.

היא נשתרעה לידו וחזרה לגמוע ממנו, הפעם בכוונה לחסלו לחלוטין.

האגם היה מספר רב של קילומטרים רבועים, אך זה לא הרתיע את גילי.

רות הבינה מה בכוונתה לעשות, ומיהרה גם היא לאגם. היא נשתרעה מצידו השני והחל למצוץ את מימיו בקול גדול. שתי הנשים שתו ושתו, מתנפחות עוד ועוד, האגם שביניהן מתכווץ.

רות שתתה בלגימות גדולות. גילי לעומתה נשמה באיטיות, מאפשרת למים לגלוש לגרונה ללא הפרעה, השיגה את אימה במהירות.

כשהתמלאה לחלוטין במים, ולא נשאר עוד כלום מהאגם, התרוממה גילי בכבדות לגובה של עשרה קילומטרים, שלושה קילומטרים יותר מאימה.

הנערה העצומה צחקה בקול, בטנה רועדת, מלאה בנוזלים.

רות לא אמרה כלום, והחלה צועדת לכיוון העיר הבאה.

גילי לא וויתרה לה, וננעלה על עיר אחרת.

עיר אחר עיר החלו שתי הנשים לחסל את כל ההתישבות בארץ, כשהן גדלות יותר ויותר כל פעם. בגודלן העצום היה זה משחק ילדים.

גילי התקדמה על ארבעותיה. כשראתה דבר אותו שווה לאכול, הנמיכה את שפתיה עליו ומצצה לקרבה ערים וכפרים אחד אחרי השני. רות גרפה כמה מהם ביחד כל פעם והפילה לפיה, כל פירור שנופל על חזה הרחב נלקט ונאכל גם הוא.

גילי החלה להרגיש שבגדיה קטנים עליה, וכך גם רות, אך הן המשיכו לאכול.

הן אכלו כמויות ענק, ונעשו ענקיות בהתאם. גילי נעשתה אדירה עצומה באמת, בגודל של עשרים, שלושים, חמישים  קילומטרים, עוברת על פני האדמה ושואבת כל מה שתחתיה. רות השיגה אותה וגדלה לשישים, שבעים, שמונים, מאה קילומטרים, אישה ענקית ומרשימה שמשמעותה חיסול כל החיים בכל מקום אליו פנתה.

הנשים גדלו על בגדיהן, וגופן קרע אותם לגזרים. גילי הרגישה איך שדיה מפוצצים את חולצתה הצרה, ומותניה קורעים את הג'ינס הקצר שלה. רות התעלמה מחזה שהתפרץ דרך חולצתה, וירכיה שקרעו לגזרים את שמלתה הקצרה.

הן המשיכו לאכול, עוברות על פני העולם כולו ונפגשות שוב בצדו השני.  שתי הנשים השוו גבהים וראו כי הן באותו הגובה, איפשהו מעבר למאות הקילומטרים. החלל השחור נפרש מסביבן, והן עצרו לרגע להביט בו בפליאה.

"גדלת, בתי." אמרה רות בחיוך, והביטה על הבטן הענקית, העצומה, של בתה, שעמדה מולה בתחתוניה בלבד. היא נראתה כאילו היתה בחודש השמיני או התשיעי להריונה.

"גם את נראית טוב, אימא." אמרה גילי, בוחנת את הכרס הכבירה של אימה, שעמדה גם היא בתחתוניה. הכרס הענקית איימה לעקוף את שלה.

"נתחרה כבר עד הסוף?" שאלה רות.

גילי הנהנה, ומיד התכופפה ונגסה בקרום כדור הארץ.

רות לא איחרה לבוא וגם היא התכופפה והחלה לנגוס ולבלוע, כמעט מבלי ללעוס.

גילי עברה לשתות את האוקינוסים, באותה שיטה כמו בעבר, נותנת למים לזרום אל קירבה ללא הפרעה. רות גרפה לפיה מכל הבא ליד ולעסה בכוח בפה מלא.

הנשים התנפחו עוד ועוד, גדלות עם כל רגע שעובר. מליוני טונות מצאו את דרכם אל קרבם של הנשים.

גילי הרגישה את חזה הגדול מתפוצץ מתוך חזיתה, ואת עכוזה קורע את תחתוניה. רות המשיכה ללעוס בזמן ששדיה הכבדים גדלו מחזיתה וקרעו את תפסיה, ומותניה המתרחבים קורעים את מה שנשאר ממלבושיה התחתונים.

זוג נשים ערומות אדירות שתו ואכלו את כל שנשאר מכדור הארץ, ועשו זאת בתאבון רב.

גילי שתתה את כל האוקינוסים והחלה לחפור בכדור הארץ, ורות גמרה את כל ההרים בעולם והתחילה לחפור גם היא.

אלא שגילי המשיכה באותה השיטה, זוללת טונות על טונות ללא מעצור, ואילו רות נגסה ובלעה, עוצרת לנשום בין ביס לביס.

גילי גדלה וגדלה, רגליה וידיה מתחילות להקיף את כדור הארץ, בזמן שבטנה עושה בו שקע אדיר.

לבסוף ראתה רות כיצד בתה הענקית מתעצמת עליה, מקיפה אותה מכל עבריה. גילי שאבה את מה שנשאר מכדור הארץ במורד גרונה, עצמה את עיניה והתענגה על הטעם. ידה ליטפה את בטנה הכבירה.

רות, שהיתה קטנה בהרבה מגילי הביטה בה וחייכה.

"יפה מאוד, גילי." אמרה רות. "אני גאה בך."

"תודה." אמרה גילי, מביטה באימה הזערורית מעבר לשדיה הענקיים ובטנה העצומה. "את יודעת, אף פעם לא קבענו מה יהיה הפרס למנצחת..."

ובתוך כך תפסה גילי את אימה בתנועה חלקה, ולפני שרות הספיקה אפילו לצעוק, היא גרפה אותה לפיה, לעסה אותה, ובלעה.

הענקית ירדה במורד גרונה אל תוך בטנה של גילי. הנערה בת ה- 17 הרגישה כיצד היא סופגת אליה את כל החומר המזין שהיה בתוך אימה...

ומיד היא החלה להתנפח עוד ועוד ועוד...