Make your own free website on Tripod.com

זהו הסיפור הראשון שכתבתי אי פעם, והוא עדיין עושה לי את זה, כל פעם!

 

 

הכל יחסי

 

היה זה יום בהיר בעיר חולון, וחמש בנות הלכו במורד הרחוב. היו אלה רותם, עינת, יפית, זוהר, ויעל, שהיו חברות טובות במשך כל תקופת התיכון.

ב"חברות טובות" הכוונה היא, כמובן, ששררה ביניהן תחרות תמידית על עמדת מלכת הכיתה, תחרות שכוסתה בהצגה של ידידות. התקופה הייתה אמצע כיתה י"א, והקרב היה עז מתמיד.

רותם החליטה שהגיע הזמן לחשוף את הנשק החדש שלה.

"תראו איזו טבעת קנה לי יריב אתמול." היא אמרה בחיוך מתנשא, פורשת את ידה בפני שאר הבנות.

קריאות התפעלות בקעו מפיותיהן של הבנות, אך בלבן קיללו את רותם בכל כוחם.

"נורא יפה, רותם." אמרה עינת כבדרך אגב.

"הוא אמר שהיא תגשים את כל משאלותי." אמרה רותם. "הוא חושב עלי כל הזמן."

החברות עם יריב נתנה לרותם עמדת זינוק מועדפת על פני השאר, והן כולן קיללו אותה בלבן בשנית.

"אז מה תבקשי מהטבעת?" שאלה זוהר בנימה משועשעת ולעגנית.

"להיות פי מאה מכן." מלמלה רותם לעצמה, אך מספיק חזק כך שהאחרות ישמעו בכל זאת. יותר חשוב מכך, גם הטבעת שמעה.

יפית מצמצה, ונראה היה לה כי רותם גבוהה יותר לפתע. אך עוד לפני שהספיקה לפתוח את פיה, הפכה גדילתה של רותם למורגשת.

"מה קורה לי?!" קראה רותם בפליאה, מביטה על סביבתה מנקודת מבט גבוהה יותר ויותר. הבנות האחרות נרתעו לאחור, בוהות בה וצווחות בפחד. הטבעת נפלה מידה של רותם.

במשך מספר שניות התרחבה רותם, ביחד עם ביגודה, וצמחה לגובה ענק. ראשה עבר את קו העצים, אך גופה המשיך להתמתח מעלה. לאחר עוד רגע היא גדלה פי שתיים, מגיעה לגובה של עשרות מטרים, כארבע קומות מעל הקרקע.

רותם הביטה בסביבתה החדשה בפליאה, מניעה את ידיה, תנועה שמתחה את בגדיה על גופה.

"תראו אותי!" קראה רותם באושר. קולה הדהד ברחובות, מרעיד את העצים. "אני ענקית! אדירה!"

הבנות הסתכלו אחת בשניה, המומות.

"זה... זה באמת עובד..." מלמלה יעל, מביטה בטבעת המונחת על הרצפה בתדהמה.

רותם התכופפה, ושלחה את ידה הענקית אל אחת המכוניות שחנו בקרבתה, אצבעותיה תופסות אותה כמו זרועותיו של עגורן ענק. בתנועה קלילה היא הרימה את המכונית ששקלה מעל לטון, כאילו היה מכונית צעצוע.

היא הביאה את המכונית אל פניה, וחיוך התפרש על שפתיה.

"מה, אני כל כך גדולה שאני יכולה אפילו..." היא אמרה בהרהור. "כן.. אני  יכולה.."

"מה היא עושה?" שאלה עינת בחשש, מביטה על הענקית המתנשאת מעליה.

רותם פערה את פיה... ונגסה במכונית. לסתה האדירה תפסה בפח ועיקמה אותו בקלות בלתי נסבלת ממש, ולאחר רגע נקרעה המכונית. רותם לעסה מעט את החלק שבפיה, ופרצופה התעקם. היא ירקה את חלקי המכונית בעוצמה, והם ניתזו על הבניין הקרוב, נכנסים בקיר בכוח. צעקות נשמעו ממתוך הדירה.

"זה נורא מר." התלוננה רותם בקול. היא השליכה את חלק המכונית שאחזה בידה ברישול, והוא נחת על מכונית אחרת בקול ריסוק אדיר.

הענקית הסתובבה בחוסר עניין, ופנתה ללכת במורד הרחוב.

"לא, רותם!" קראה יעל. "אנחנו חייבות להחזיר אותך לגודל נורמלי! את לא יכולה להמשיך ככה!"

"רותם, תחזרי!" קראה יפית.

רותם הפנתה את ראשה האדיר אל הבנות, מנמיכה את מבטה. היא הביטה עליהן מלמעלה, נהנית בבירור מהמצב.

"לא נראה לי, בנות." אמרה רותם, קולה רועם בין הבניינים. "אני גדולה, חזקה," היא דרכה על מכונית בכוח, מוחצת אותה לגוש חסר צורה, רק לשם הדגשה, "ואין לי שום סיבה לוותר על הכוח הזה."

"אבל את זורעת אסון בכל מקום!" קראה אליה יעל, מנסה לפנות להגיונה של רותם.

"אז מה?" שאלה רותם ביובש. "מה איכפת לי מכם, קטנטנים?"

היא הסתובבה אל אחד הבניינים והתכופפה, שולחת את ידיה וכורכת אותן מסביב לבניין. במאמץ שניכר על פניה, החלה רותם להתרומם, מרימה את הבניין איתה.

נשמע קול נוראי כשחרקו יסודות הבניין, והבנות אטמו את אוזניהן ככל שיכלו.

רותם התיישרה לעמידה, בניין בגובה ארבע קומות בין ידיה הענקיות. היא הרימה אותו מעל ראשה, ונשארה בתנוחה זאת לרגע.

"בזאת אני מכריזה על עצמי כעל שליטת העולם!" צעקה רותם בכוח, קולה נשמע בכל רחבי העיר. הבחורה הענקית עמדה למספר שניות, מחזיקה בניין גדול כמוה באוויר מעל ראשה, אוזרת כוח. אז, בתנופה אחת, היא הניפה את הבניין והטיחה אותו למרחק. הבנות לא ראו במה הוא פגע, אבל הן שמעו את הרעש.

"או לא," אמרה עינת במחאה. "אין סיכוי שאני אתן לכלבה הזאת לשלוט בי."

היא חטפה את הטבעת מידה של יעל, ולפני שהאחרונה הספיקה להגיב, שפשפה אותה ואמרה "אני רוצה להיות גדולה יותר מרותם!"

"לא!" קראו יעל, יפית וזוהר ביחד, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

הטבעת נפלה מידה, וכשחיוך על שפתיה, החלה עינת לגדול. היא גבהה יותר ויותר בכל רגע, בגדיה נמתחים על עורה. עינת עצמה את עיניה והרגישה את הרוח חולפת על גופה בזמן שגדלה יותר ויותר, מתחזקת ומתעצמת עם כל רגע. גבוה יותר מרותם, עוד יותר.. עוד יותר...

סנדליה נקרעו, וכף רגלה החלה למלא את הרחוב, והבנות נאלצו לברוח בכדי שלא להימעך. הרגל גדלה עוד ועוד, מעל המכוניות, מעל העצים, מעל הבניינים, משמידה אותם בעוצמת גדילתה.

לבסוף נעצרה ההתפתחות המטורפת. אפילו רותם הענקית היתה קטנטנה לעומת עינת, גבוהה רק כעובי כף רגלה. עינת הייתה גבוהה פי מאה מחברתה.

עינת פקחה את עיניה והביטה על הנוף סביב בנשימה עצורה. היא בטח היתה בגובה של ארבע מאות קומות! אולי אפילו יותר!

ים של בניינים נמוכי קומה, "רק" ארבע קומות, ריצפו את הקרקע סביבה. היא הרימה את רגלה והנחיתה אותה על הגושים הזעירים, משמידה עשרות בניינים ללא מאמץ כלל.

הבנות ראו רק צל אדיר שמסתיר את השמש, ומיד לאחר מכן נשמע הרעש. הוא היה חזק מכל דבר שהן שמעו בימי חייהם, כמו מפולת שלגים אדירה שמחקה זוג רחובות בפעולה שגרתית שכזאת של הנחת רגל על הקרקע.

רותם הביטה בתדהמה ובכעס על המגה-ענקית שהתנשאה מעליה, עד לעננים כמעט.

היא הרגישה כל כך זערורית לעומתה, כל כך חסרת משמעות. היא החלה להכות בכוח בבוהן של הענקית, בוכה ונסערת.

עינת כלל לא התיחסה לדגדוג הקל שהרגישה בכף רגלה. היא בחנה את גופה. בגדיה נצמדו בכוח לגופה, מאחר שלא גדלו באותן הפרופורציות כמוה, מדגישים את קוויה הבולטים. היא חייכה באושר, מתענגת על הרגשת הכוח, ומתחה את ידיה לצדדים, גורמת לקרעים בבד הרגיש.

"אני היא שליטת העולם, ולא את, פרעוש." הכריזה עינת, שיכורה מכוח. קולה התפזר למרחקים, נשמע למרחק של קילומטרים רבים. היא הביטה למטה, הרחק למטה, אל הגרגיר שהיה רותם. את שאר חברותיה היא כלל לא יכלה לראות. אולי דרכה עליהן. למי איכפת.

"זה לא פייר!" קראה רותם בדמעות, ולמרות שקולה הדהד ברחבי העיר, עינת כלל לא יכלה לשמוע אותה.

עינת פיהקה בחוסר עניין, הרימה את בהנה, ובתנועה חלקה מחצה תחתיה את רותם, שלא הספיקה כלל לזוז. הרחוב שהיה מתחת לענקית נמחץ גם הוא תחת משקלה של הבוהן הענקית, שמילאה את השמיים.

"ברוך שפטרנו." אמרה עינת. היא הביטה מטה, אל הקרקע הרחוקה, והתכופפה, מעניקה לעשרות אלפי אנשים מבט חד פעמי ומדהים על המחשוף הגדול ביותר שראו בחייהם, כמו עמק נהר אדיר בין זוג הרים.

עינת חפרה את אצבעותיה הענקיות באדמה, שולחת רעידות אדמה אדירות בסביבתה. אצבעותיה הענקיות, עבות כמו בניין כל אחת, חפרו באדמה עד בסיסן.

בת השש-עשרה האדירה הרימה את גוש האדמה הענקי, מזדקפת לעמידה. בכפות ידיה החזיקה חצי שכונה, עשרות בניינים מלאים באנשים אומללים וזעירים במיוחד. היא קירבה את ידיה לפניה, ואמרה בחיוך מרושע "שלום."

קולה הרעיד את הבניינים, שבר כל זכוכית, והחריש את בני האדם שבין כפות ידיה. נשימתה הקלה ביותר העיפה מכוניות לאוויר, מטיחה אותן בבניינים וגורמת לנזק נוראי.

"אני מניחה שרובכם מתים עד עכשיו." אמרה עינת, ובפעולה זאת בלבד גורמת לנזק  אדיר נוסף. "אם לא, בקרוב תתפללו שלא מתתם כבר..." היא הוסיפה, שפתיה מתעקלות לחיוך.

היא פערה את פיה... ושפכה את תכולת כפות ידיה אל תוכה. הבניינים געשו, האנשים צרחו את צעקות מותם, המלט נטחן עד עפר.

עינת לעסה, פעם, פעמיים. יעל, יפית וזוהר הביטו בה באי אמון גובר והולך.

לבסוף בלעה המגה-ענקית. תכולת חצי שכונה שלמה נשפכה אל ביטנה, שם עוכלה לפירורים.

עינת חייכה, ליקקה את שפתיה ותפחה על ביטנה בשביעות רצון. "טוב מאוד." היא קראה. "אבל זאת כמובן רק ההתחלה."

עינת הביטה סביבה וראתה מטוס שמתקרב לכיוון שדה התעופה בן גוריון. הבעיה היתה שהוא היה צריך לעבור דרכה בשביל להגיע לשם. היא חייכה.

עינת שלחה את ידה ותפסה את המטוס הענקי בידה הענקית פי כמה. בתנועה קלה של פרק היד היא מחצה את המטוס, מפרקת אותו לעשרות חתיכות מתכת עקומות. מאות צעקות האימה של נוסעי המטוס כלל לא הגיעו אל אוזנה.

"או לא." אמרה יפית בזעם. "אני לא אתן לה לעשות את זה!"

"יפית!" קראה יעל, אך זה היה כבר מאוחר מדי. יפית שפשפה את הטבעת, ואמרה "אני רוצה להיות גדולה עוד יותר מעינת!"

"יפית, את מטורפת?!" צעקה עליה זוהר.

"אל תדאגו, אני רק רוצה לעצור אותה." הרגיעה אותן יפית, בזמן שכבר החלה לגבוהה. סנדליה התפוצצו לנוכח רגליה הגדלות, והטבעת נשרה מידה.

גדילתה של יפית היתה מואצת יותר מזאת של עינת, ולאחר פחות מחמש שניות כבר הגיעה לגודלה הקודם של רותם. יפית מתחה את איבריה, מתענגת על תחושת ההתנשאות, ולאחר שניות מעטות היא כבר עברה את גובה עשר הקומות והאיצה כלפי מעלה.

היא ראתה את העיר, או מה שנשאר ממנה, קטנה יותר ויותר לעומתה, מתרחקת כלפי מטה. יעל וזוהר הפכו לנקודות, ואז נעלמו לגמרי. יפית כבר הגיעה לגובה המותניים של עינת, שרק אז שמה לב שמשהו אינו כשורה.

"הי לך, חברה." אמרה יפית בחיוך זדוני, חולפת על פני חזה הבולט של עינת וממשיכה מעלה.

"מה את עושה?!" קראה עינת בבהלה וכעס.

"אני לא אתן לך להתעלל ככה באנשים!" קראה יפית, עוברת את עינת בגובה. רגליה מחצו בניינים, אך היא התעלמה.

עינת נשארה ללא מילים, ובכעסה ניסתה להפיל את יפית. אבל יפית כבר הייתה גדולה מדי, ועינת הגיעה רק למתניה. בקלות הסיתה אותה יפית, מחייכת וממשיכה לגדול.

עוד ועוד היא גדלה, רגליה המתרחבות מוחצות עשרה בניינים, עשרים, שלושים...

בגדיה של יפית נמתחו עוד ועוד, עד שקרעים החלו מופיעים בהם. שאריות בגדים נחתו על הקרקע, מכסות רחובות שלמים מאור שמש. לבסוף, כשהגיעה לשיא גובהה, נשארו רק קרעי חולצה וג'ינס לכסות על בגדיה התחתונים. אבל ליפית לא היה איכפת.

בגובה של ארבעים אלף קומות, (או מספר קילומטרים טובים) היא היתה ענקית, עצומה, מדהימה. היא היתה מגה-ענקית אמיתית, כמעט גדולה יותר מהנתפס.

רגלה האחת כיסתה את העיר לחלוטין, ורגלה השניה עמדה במרחק של כעשרים או יותר קילומטרים מהראשונה, מעל ל... עיר? שדות? מה זה משנה בכלל?

יפית היתה הדבר החזק ביותר בהיסטוריה. לא היה איכפת לה עוד מעינת הזעירה, שהיתה בגודל של אחוז אחד מגודלה שלה. העולם היה שלה, לגמרי. היא יכלה לראות עד האופק ובחזרה. חיוך התפרס על שפתיה.

"אלוהים..." מלמלה עינת, שולחת את מבטה מעלה, מעלה, מעלה... לאורך הגוף המדהים שהתנשא מעליה ומילה את עולמה. הרחק אל על, מעבר לחזה שהתנשא כמו זוג רכסי הרים, היו פניה של יפית, עוטות הבעה של רגיעה ושלמות. עכשיו היא ידעה איך הרגישה רותם.

כף הרגל הענקית של יפית כיסתה את העיר, לא היה דבר מלבדה. עינת ניסתה לטפס עליה, ויפית כלל לא הרגישה בה.

הרחק למטה, הביטו יעל וזוהר בהשתוממות, תוהות לאיזה גובה הגיעה יפית, מאחר וראו רק צל אדיר מעל ראשן.

יפית הסתובבה, גורמת לתנועת רוחות בעננים הגבוהים, והניחה את רגלה על אזור אחר, משטחת אותו לחלוטין. לא היה איכפת לה מה היה שם, מאחר ואחרי דריכה שלה הכל הופך לשדה הרס טוטאלי.

היא שמה את ידיה על מותניה והכריזה "במקרה שעוד לא שמעתם, אני היא שליטת העולם." קולה הדהד באטמוספירה, נשלח לרוב רחבי הגלובוס. היא המשיכה. "בכוחי למחוץ ערים תחת רגלי, למחות הרים, וליצור סופות בנשימתי. אני מציעה שתיקחו אותי בכבוד."

יפית חשבה שמגיעה להם הדגמה. היא לקחה נשימה עמוקה...

קול שאיבה נוראי נשמע, כשמאות אלפי ליטרים של אוויר ועננים נשאבו אל תוך ריאותיה של יפית.

היא כופפה את פלג גופה העליון כלפי האדמה, רגליה הארוכות ישרות, ידיה עוד על מותניה, ונשפה.

בעיירה הקטנה שאירע מזלה להיות בדיוק מתחת לפניה של יפית, נגלה לפתע מחזה נוראי. פרצוף אדיר כיסה את השמיים, ורוח בעוצמה בלתי ניתנת למדידה הכתה בעיירה. כל הבתים, ללא יוצא מן הכלל, נמחקו מעל פני האדמה ונסחפו עם הרוח. האנשים נהרגו כולם מהתנגשות עם מכוניות, קירות, או סתם מקריעת איבריהם על ידי עוצמת הרוח. בתוך פחות מחצי דקה הפכו שני קילומטרים מרובעים למכתש.

יפית הזדקפה לעמידה, והחלה לצחוק.

מטוס שחלף בסביבה התנגש בגופה, אך היא כלל לא הרגישה בו. הפגיעה הנוראית הפכה את המטוס לגל הריסות.

"זה פשוט נוראי." אמרה זוהר. "מה נעשה?"

"אני לא יודעת." ענתה יעל בדאגה. "אבל אנחנו חייבות לחשוב על משהו."

יפית התכופפה בשנית, ושלפה מתוך הקרקע עיר שלמה בידה. היא בלעה אותה, בהנאה מרובה, ולאחר מכן התכופפה בשנית והרימה עיר נוספת, שאותה הניחה בפיה ולעסה.

הבניינים הזעירים, גם גורדי השחקים, לא היוו שום השוואה לשיניים- אותם גושים גדולים מהחיים של עצם לבנה- שטחנו אותם עד דק.

בלוקים שלמים נפלו מזווית פיה, נקברים בין רכסי הרי שדיה, עמוק בתוך המחשוף.

"טוב, אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים בזמן שהיא אוכלת את העולם!" הכריזה זוהר.

    "את לא..." התחילה יעל.

    "כן אני כן." אמרה זוהר, והרימה את הטבעת. היא שפשפה אותה ואמרה "אני רוצה

    להיות גדולה עוד יותר מיפית!"

    "אוי לא!" קראה יעל חוסר אונים.

    "אוי כן." אמרה זוהר. היא נתנה לטבעת להישמט מידה, בזמן שהחלה לגדול.

    גדילה שלה היתה מואצת עוד יותר מזאת של יפית, ולאחר שניה כבר נקרעו סנדליה.

    לאחר עוד שניה הגיעה לגודלה של רותם, ולאחר עוד שתי שניות השיגה את עינת

    הענקית.

    "זוהר!" קראה אליה עינת, שראתה אותה גדלה מתוך הריסות העיר.

    זוהר הפנתה אליה את מבטה, ובזמן הזה היא גדלה עוד והכפילה את גודלה של

    עינת.

    "את חייבת לעצור את יפית!" קראה אליה עינת.

    "כמובן." אמרה זוהר, מנמיכה את מבטה אל עינת. היא כבר היתה גדולה ממנה פי

    ארבע, וקולה הרעיד את האדמה. "אבל קודם אני אפטר ממך!"

    "מה??" קראה עינת בתמהון.

    זוהר רק חייכה, וגדלה עוד. היא הגיעה עד לפי עשר מגודלה של עינת, ודרכה

    עליה בקלות, מועכת את המגה-ענקית לגוש חסר צורה.

    זוהר גיחכה והמשיכה לגדול, מתקרבת למותניה של המגה-ענקית הבאה, יפית.

    יפית, שהיתה עסוקה בלמעוך הרים במרחק של מספר קילומטרים משם, כלל לא הבחינה

    בזוהר.

    זוהר גדלה עוד ועוד, רגליה מכסות ערים, שדות, גבעות... היא גדלה מעל יפית,

    הרבה מעל. היא גדלה מעל האטמוספירה, אל תוך החלל החיצון. רגלה עמדה בארץ

    אחת, ורגלה האחרת בארץ אחרת, והיא עוד המשיכה לגדול. בגדיה נקרעו מעליה,

    והיא נשארה בחזיתה ותחתוניה, אדירה וגאה.

    אז הרגישה יפית ברעידות האדמה, שנעשו חזקות כל כך, עד שאפילו היא שמה לב

    אליהן. היא הסתובבה, ונדהמה לראות מישהו גדול עוד יותר ממנה, ופי כמה. מבלי

    לומר מילה חטפה אותה זוהר בידה, ובלעה אותה מבלי ללעוס.

    אך היא עוד המשיכה לגדול, גדלה עד שיבשת אחת היתה פחות מדי בשביל להכיל

    אותה, והיא נשכבה, משתרעת על פני זוג יבשות. ואז נעצרה גדילתה, כשהגיעה

    לגודל של פי מאה מגודלה של יפית.

    באורך של ארבע מליון קומות, וכמה עשרות אלפי קילומטרים, היתה זוהר

    מגה-ענקית מוחלטת. היא לא הרגישה כלל צורך לדיבור. בכוחה הנוראי היא שברה

    חתיכות אדמה, משחקת בהן. היא גמעה מהאוקינוס, מורידה את מפלס המים בעשרות

    מטרים, בכל רחבי העולם. היא בלעה לקרבה שרשראות הרים, מליוני אנשים,

    מליארדים של טונות...

    החלק הגבוה ביותר בכדור הארץ הפך להיות חזה, שהזדקר אל החלל לגובה מדהים של

    מספר אלפי קילומטרים.

    יעל החליטה שזה יותר מדי.

    היא הרימה את הטבעת, שפשפה אותה והכריזה "אני רוצה להיות גדולה יותר

    מזוהר!"

    והיא החלה לגדול, ולגדול, ולגדול...

    לאחר כעשרים שניות כבר היתה לזוהר מתחרה לכתר שליטת העולם.

    "יעל!" קראה זוהר בהפתעה וזעם, כשלפתע הבחינה בצורתה הגדלה לידה.

    יעל רק חייכה ברשעות, בזמן שבגדיה נקרעו מעליה, משאירים אותה רק בתחתוניה.

    "לא תקחי ממני את כדור הארץ בלי קרב!" הכריזה זוהר, והתנפלה על יעל, מפילה

    אותה על פני אסיה.

    יעל נאבקה, גדלה מתחת לגופה של זוהר. זוהר חבטה את ראשה של יעל אל תוך

    האדמה, מוחקת את רוב אוכלוסיית סין בתהליך.

    אך יעל לא ויתרה בקלות, וניצלה את גודלה העדיף כבר על פני זה של זוהר.

    היא התגלגלה הצידה, שדיה העצומים כמו זוג ירחי ענק מוחצים למוות תשעה מאות

    מליון הודים, וגררה את זוהר לתוך האוקיינוס ההודי, רגליה מתפרסות עד הקצה

    השני של אפריקה.

    "כלבה!" קראה זוהר תוך כדי מאבק, והרגישה את עצמה נמחצת יותר ויותר תחת

    משקלה האדיר של יעל.

    "את בעצמך!" צעקה עליה יעל, ובאותו רגע התפוצצו תחתוניה וחזיתה, ושדיה

    האדירים השתחררו לחופשי. גדילתה הואצה, והיא קברה את זוהר עמוק יותר ויותר

    תחת משקלה המסיבי.

    זוהר ניסתה להכות בה, אך ידיה היו קצרות מדי. יעל רק הביטה מטה אל חברתה

    לשעבר וחייכה בניצחון, גופה הענקי והעירום מתרחב יותר ויותר מרגע לרגע,

    מכסה את פני כדור הארץ.

    לבסוף הרימה יעל את זוהר בקלות ומחצה אותה ללא קושי. היא כבר גדלה יותר ממה

    שכדור הארץ יכל להכיל, ולכן ריחפה אל החלל, שם המשיכה לגדול ללא הפסק.

    לבסוף, כשגדלה עד פי מאה מגודלה הקודם של זוהר, הסתובבה והביטה בכדור הארץ.

    הכדורון הקטן ריחף מול פניה, נראה דומה בצורה מפתיעה לדובדבן.

    "מעניין..." אמרה יעל לעצמה, המחשבה חולפת בראשה האדיר.

    היא פערה את פיה...

    ובלעה את כדור הארץ לקרבה.

    יעל ליקקה את שפתיה בשביעות רצון, וחייכה.